- 08:45"מרוקו מתקדמת בדירוג המוכנות הדיגיטלית לשנת 2024 ומחזקת את מעמדה בצפון אפריקה"
- 08:00לאור המלחמות... מה יקרה למחירי החיטה העולמיים ב-2025?
- 07:30אגאדיר מארח את המהדורה הראשונה של הכנס הבינלאומי לדיגיטציה, מימון וחדשנות
- 17:00בינה מלאכותית: הזדמנות ואתגר למנהלי פרויקטים במרוקו
- 16:00OpenAI מבקשת להביא את היתרונות של בינה מלאכותית למכשירי סמסונג
- 15:00אירועי ספורט קונטיננטליים ובינלאומיים מחזקים את נוכחותה של מרוקו בזירה הבינלאומית
- 14:00קבוצת Marjan משיקה את פרויקט "Marjan City" כדי להרחיב את רשת החנויות שלה ולהתחרות בחנויות המסורתיות
- 13:00אמזון מזרים 4 מיליארד דולר לחברת הבינה המלאכותית Anthropic
- 12:00בחירות 2024 לוקחות את הונו של אילון מאסק לרמות שיא
עקבו אחרינו בפייסבוק
החקלאים שלא עוזבים את הצפון למרות ההפגזות: "המדינה עדיין לא באירוע"
המטעים של דבורה ממירון נפגעו מהמטחים מלבנון, ולמרות שלא קיבלה פיצוי מהמדינה, היא שואבת כוחות מהמתנדבים שעדיין מגיעים: "מעריצה אותם על ההתגייסות, זו עבודה לא קלה". גם תלם, דור שלישי למגדלי דבורים באיילת השחר, שומר על אופטימיות: "הקמנו צבא קטן של דבוראים מהגליל שעוזרים אחד לשני"
כשדבורה אדלר (66), אחרונת החקלאים מעבדי האדמות במושב מירון לא עובדת על הטרקטור, היא מטפלת ב-14 הכלבים שמחכים לה בבית ולא מתרחקת ממנו יותר מידי כי הכבאית היישובית חונה בחצר שלה - ובכל קריאה לשריפה במטחי הירי של חיזבאללה היא מוקפצת מייד להוביל את מאמצי הכיבוי.
אדלר היא חברת ועד הנהגת המושב ומתנדבת בצוות צח"י. לא פלא שהיא מלאת הערכה והערצה לכל המתנדבים שמגיעים לסייע לה במטעים לאחר שמצאה עצמה מזה חודשים ללא עובדים שיסייעו במאמצי העונה. "לא הספקתי לקטוף כמעט חצי מיבול הדובדבן שלי והפרי שנותר על העצים הבשיל כבר ואבד", היא אומרת בתסכול.
הנזקים שלה נאמדים בקרוב ל-200 אלף שקלים, אבל היא יודעת כי מוקדם עדיין אפילו להעריך את הסוף. "אני חייבת לטפל כעת בעצי האפרסקים ובשטחי פירות היער, ולהכין את העצים לקראת העונה הבאה ולדלל פרי כדי שיגדלו בצורה איכותית, ומי בכלל יודע אם אוכל לקטוף אז", היא אומרת בתסכול. אדלר מעבדת 65 דונם של מטעי דובדבן, אפרסק, פירות יער וכרמי יין, אותם קיבלה בירושה מהוריה.
היא נולדה במושב הוותיק, מקורו בהתיישבות ציונית דתית חקלאית, ועם הזמן השתנה אופיו והתחרד. ענף הצימרים במקום קבורתו של הרשב"י החליף את החקלאות. בנה היחיד חזר לפני כחודשיים משירות מילואים בעזה שם שירת בסיירת גולני. הוא מדריך בבית הספר 'אדם ואדמה' ומנסה לעזור לאימו ככל יכולתו. "אנחנו כבר קרוב לתשעה חודשים במציאות הזאת. העובדים התאילנדים הקבועים שלי נשארו כי הרגעתי אותם והבאתי לנו מיגונית, ובכל המלחמה אני לצידם. כשהתחילה עונת הקטיף, המחסור בכוח אדם התגבר ביתר שאת ונכנסתי למשבר רציני".
היא התקשרה אז לחבר חקלאי במושב גמזו שסיפר שהיענות מתנדבים הצילה אותו, ומאז התחברה לקבוצות פייסבוק, לארגוני מתנדבים ואף פתחה קבוצת וואטסאפ עם מאות מתנדבים מרחבי המדינה שמעדכנים אותה מתי הם ימלאו את חלקם באחריות המשותפת שהם נושאים למפעל חייה.
"הרבה יישובים פה בצפון, כולל יישובים מפונים ויישובי גדר - היחידים שמצילים אותם הם מתנדבים. המדינה לא קיימת באירוע, היא לא פה. בא לפה שר החקלאות לפני שבועיים והתחיל להעביר מורשת קרב וכולנו הקשבנו בקשב רב, אבל עצרתי אותו ואמרתי שאני מבקשת לשמוע אילו בעיות הוא מתכוון לפתור לנו. מדוע לא מקשיבים למצוקות שלנו והצרכים שלנו, ולכל הפחות לא עוזרים לנו קצת מול הבירוקרטיה האיומה. הם בניתוק מוחלט מהשטח. אנחנו חיים באיזור שפה כל איש לנפשו והמתנדבים הם אלו שעוזרים לנו לשרוד. אני מאוד מעריכה ומעריצה אותם על ההתגייסות שלהם ויודעת שהם לא חייבים לי כלום. זו עבודה לא קלה וכל אחד נותן לפי כוחו". אתמול הגיעו לעבוד אצלה במטעים חברי "צוות גיורא", בני מחזורו של עמנואל מורנו בסיירת מטכ"ל. ביחד איתם היה גם השר לשעבר מתן כהנא.
כשאני שואל אותה על היקף הפיצויים שקיבלה מהמדינה, היא מגחכת בתסכול: "מאוקטובר קיבלתי בדיוק 0 שקלים פיצויים. ככה זה. אנחנו במירון לא נחשבים יישוב גדר. לפני חודשיים פגע טיל בכרמים שלי וגרם לנזקים, מס רכוש היו אצלי רק שלשום. הם חוששים להגיע לכאן. הם ניסו להוציא אותי 'גרידית' אבל אמרתי להם שהם נפלו על אגרונומית ועשיתי קורס שמאות ואני יודעת להעריך את הנזק, אז שלא יתעסקו איתי. אני לא מחכה לפיצויים ומבינה שהמדינה עם כל כך הרבה הוצאות עכשיו. אנשים איבדו בתים וחיים, איבדו רגליים וידיים ואת הדברים הכי יקרים להם. אני יודעת שאני לא יכולה לבכות כעת על כמה טונות דובדבן שאבדו. אני אשרוד את זה. החקלאים שורדים כל דבר".
תלם גלילי הוא דור שלישי למגדלי דבורים בקיבוץ איילת השחר, שהמכוורת בבעלותו בת 103 שנים. ולמרות שהוא לא תמיד מלקק דבש, גם אחרי תשעה חודשים של עבודה מסוכנת, וכשלא מעט משטחי המרעה שבהם היו הכוורות שלו עלו באש מירי חיזבאללה, הוא שומר על אופטימיות. "יש הרבה צרות בימים אלו, אבל אנחנו איתנים", הוא אומר. "אנחנו מרגישים שליחות בשמירה על הדבורים וגם על החקלאות וגם על עצמנו".
ביחד עם שותפו אהוד הלוי, גם הוא דור שלישי לדבוראים, הם מנהלים את מכוורת קיבוץ איילת השחר, מפעל הדבש הישראלי הראשון שהוקם בגליל בשנת 1921. את הדבש מייצרות דבורים הנמצאות בכ-40 שטחי מרעה בגליל ובגולן, בהם גם לאורך הגבולות. "פינינו את הכוורות מהקו הראשון לאש הישירה מלבנון והזזנו אותן לקו השני", מסביר גלילי. מאז אוקטובר הוא ושותפו הלוי מחלקים את זמנם גם בשירות מילואים בגבול לבנון ונתמכים בקולגות. "הקמנו צבא קטן של דבוראים מכל הגליל שעוזרים אחד לשני. אנחנו קופצים לשטח כדי להרחיק את האש מהכוורות ביחד עם רשות הטבע וקק"ל ורועי הבקר ומתנדבים. לצערי גם גנבו לנו לא מעט כוורות. יש אנשים רעים שמנצלים את המצב".
על פי הערכת מועצת הדבש, נשרפו עד כה עשרות כוורות ועשרות אלפי דונם של מרעה צופני (צוף - מזון הדבורה), מה שמהווה פגיעה אנושה בפן האקולוגי והחקלאי. אבל גלילי וחבריו יוצאים לשטח כל בוקר בכוחות מחודשים. "העבודה מייצרת בנו עוד כוחות. אני מלא בתודה לקולגות שלי וגם לעם שלנו שמגיע לרכוש במיוחד עכשיו מהתוצרת שלנו ושל כל חקלאי הגליל".