נתניהו הוזה שהוא יכול להשיג את כל המטרות

אין מתווך יכול להוט יותר מהצלחת המשא ומתן מאשר הצדדים הלוחמים עצמם, ונתניהו לא יוכל להשיג את כל המטרות. דניאלה דה פטריס - ניוזוויק

כשהנשיא ג'ו ביידן נשאל ב-2 בספטמבר מה גרם לו להאמין שהסכם לסיום המלחמה בעזה יצליח, הוא הגיב באופן שחשף עד כמה נעשו מאמצי התיווך בהנהגת ארה"ב נואשים: "התקווה נובעת נצחית".

אבל קשה להבין איך ביידן יכול למצוא אפילו שמץ של תקווה בשלב זה. מנהל ה-CIA ביל ברנס היה רגוע יותר בהתמודדות עם משחק הסיום בעזה, והדגיש כי ישראל וחמאס יצטרכו להגיע להסדרים מדיניים קשים אם השיחות יצליחו. אבל זה עדיין לא קרה. אפילו המאמצים של המתווכים המסורים ביותר עלולים להיכשל אם לצדדים המרכזיים אין כל כוונה לעבור מעמדות היסוד שלהם.

ארצות הברית לומדת בזמן אמת את מה שהייתה צריכה לדעת כבר: מה שהמתווכים רוצים הוא לא רלוונטי במידה רבה אם הלוחמים מסתפקים בלבהות זה בזה ולחכות שהצד השני ימצמץ.

לחלק מהאנשים, התבוננות זו עשויה להיראות מעט מוקדמת. טכנית, המשא ומתן עדיין לא מת. לא ישראל וגם חמאס לא פרשו רשמית מהדיונים, אולי משום שאף אחד מהצדדים לא רוצה לקחת על עצמו את האשמה בחבלה ביוזמה דיפלומטית שארצות הברית ושותפותיה בקטאר ובמצרים הוציאו עליה הון רב.

בינתיים, שר החוץ אנטוני בלינקן בילה חלק מהשבוע במצרים, במסעו העשירי למזרח התיכון מאז תחילת המלחמה. לפחות מבחינה רטורית, ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ומנהיג חמאס יחיא סינוואר טוענים שהסכם עדיין אפשרי.

אבל במציאות, שני הצדדים צועקים זה על זה. עמדות היסוד של ישראל וחמאס לא הזיזו אפילו טיפה אחת. המנהיגים משני הצדדים רואים במלחמה, שנמשכה קרוב לשנה, מצב קיומי שאינו מבשר טובות להשגת הסדרים מקובלים על שני הצדדים. חשוב מכך, לנתניהו ולסינואר יש חזונות מנוגדים בתכלית לגבי הצורה הסופית של המשחק.

נתניהו, שהקריירה הפוליטית שלו נתונה לחסדי קואליציית הימין הקיצוני שרעיון הניצחון המוחלט שלה הוא לכפות על הפלסטינים כניעה באמצעות פלישה למובלעת החוף הפלסטינית, החל בשתי מטרות עיקריות: להציל את כ-250 בני הערובה הלכודים. ברשת המנהרות התת-קרקעיות של חמאס ולמחוק את חמאס מעל פני האדמה.

בתיאוריה, שתי המטרות היו ראויות לשבח. מי יכול לערער על הרעיון שחמאס, שטבח כמעט 1,200 בני אדם בבתיהם ובקיבוצים, ראוי לחסל? מי בשכלו יחלוק על הטענה שאזרחים וחיילים שנלקחו מהשבי ראויים להרחקה מהשבי?

בעולם אידיאלי, המטרה של חיסול חמאס ושיחזור החטופים תתאפשר במינימום אלימות. אבל אנחנו חיים בעולם האמיתי. האמת היא ששתי המטרות של ישראל סותרות. הסיכוי שנתניהו יצליח להשיג את שני המטרות בו זמנית קלושים במקרה הטוב.

עבור חמאס, בני הערובה מייצגים את קלף המיקוח הגדול ביותר ואת נקודת הלחץ לאלץ את צבא ההגנה לישראל לסיים את המלחמה ולנסוע מעזה. ככל שכוחות ישראליים מתקרבים יותר להביס את חמאס, החטופים הללו הופכים לפגיעים יותר. למרבה הצער, השערה זו הוכחה כנכונה בתחילת החודש, כאשר חמאס הוציא להורג שישה בני ערובה, כולל הישראלי-אמריקאי הרש גולדברג בולין.

נתניהו יכול להשיג את זה או את זה - הצלת בני הערובה הנותרים או השמדת חמאס, דבר שדובר צה"ל הודה שאי אפשר - אבל לא את שניהם. גם עכשיו נתניהו עדיין מאמין שהוא יכול לקבל הכל.

יחד עם זאת, לחמאס יש מטרה אחת מעל כולם: הישרדות. הזרוע הצבאית שלה ספגה פגיעה קשה במשך 11 חודשים, איבדה אלפי חיילים, רוב רשת המנהרות שלה נוטרלה ושניים מהמפקדים הצבאיים הבכירים שלה נהרגו, אך עם זאת, הקבוצה עומדת בתוקף על כך שהיא מנצחת במלחמה בכך שהיא מתישה את ישראל. 

למעשה, חמאס מציב לישראל ברירה: או לסיים את המלחמה ולסגת מהמובלעת או להמשיך בלחימה ולסכן את חייהם של בני הערובה הנותרים. עד כה, נתניהו נרתע, במקרה הטוב, לבחור באפשרות הראשונה משום שהיא תשאיר את חמאס על כנו כסמכות העליונה בעזה.

עם זה ממשיכה וושינגטון להתמודד: שתי מפלגות שלא ניתן ליישב את עמדותיהן. חמאס רוצה שישראל תפסיק את פעולות האיבה בטווח הארוך; ישראל רוצה לשמר את האפשרות להמשיך במלחמה כדי להשיג את יעדיה הביטחוניים הנתפסים. חמאס לא יקבל שום דבר פחות מאשר נסיגה ישראלית מוחלטת מעזה. בהתעקשותו של נתניהו, ישראל מבקשת לשמור על שליטתה בצירים הראשיים, כמו מסדרונות פילדלפיה ונצרים, כדי לעצור את הברחות הנשק ולמנוע תנועת חמושים.

בעוד חמאס דורש את הגבלות המינימליות האפשריות על שחרור האסירים הפלסטינים על ידי ישראל; ישראל מקווה להטיל וטו על שחרור האסירים בעלי הפרופיל הגבוה ביותר. "הצעת הגשר" שהציגה ארצות הברית באמצע אוגוסט לא הצליחה להשלים את החסר.

גורמים רשמיים בארה"ב פועלים לפתור את הבעיה, והצעה אמריקאית נוספת אמורה להיות בקנה. אבל בשלב מסוים, וושינגטון חייבת להבין שאולי לא יימצאו פתרונות. אם יש משהו שפקידים אמריקאים היו צריכים ללמוד עד עכשיו, זה שמתווכים לא צריכים לרצות הסכם יותר ממה שהצדדים הלוחמים עצמם רוצים.