האם מועצת השלום של טראמפ באמת יכולה להשיג את מטרתה?

Tuesday 27 January 2026 - 10:44

מועצת השלום, שהוצגה על ידי דונלד טראמפ כיוזמה "מרשימה" ו"חשובה ביותר", שהושקה לאחרונה על ידי נשיא ארה"ב לשעבר, מעלה שאלות רציניות לגבי מטרתה האמיתית ואמינותה בזירה הבינלאומית. פרויקט זה, שנועד רשמית לאחד מדינות המוכנות לקחת על עצמן את "האחריות האצילית" של בניית שלום בר-קיימא, נתפס על ידי משקיפים רבים כהרחבה של חזונו החד-צדדי של טראמפ ליחסים בינלאומיים.

דונלד טראמפ, המואשם לעתים קרובות בהתעלמות מהחוק הבינלאומי ומדעת הקהל העולמית, נראה כי הוא רוצה לסתור את הדימוי הזה באמצעות הקמת מועצה זו. עם זאת, עבור מבקריו, היוזמה עוקבת אחר דפוס מוכר: פעולה ללא אילוצים מוסדיים, ריכוז כוח קבלת החלטות וקציר תועלת פוליטית וכלכלית ישירה מחופש פעולה זה. הניסיון הקפוא כעת לספח את גרינלנד מצוטט באופן קבוע כדוגמה מובהקת.

במקור, מועצת השלום נועדה להיות חלק מהמאמצים הבינלאומיים להקמת משילות ברצועת עזה חופשית משליטת חמאס. עם זאת, מטרה זו לא הושגה: חמאס שומר על השפעה משמעותית על השטח, בעוד שישראל שולטת בחלק השני, מה שהופך את פרויקט השינוי הכלכלי והתיירותי שמקדם הבית הלבן ללא מציאותי.

מאז התרחבה פעילותה של המועצה הרבה מעבר לעזה. בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, חשף דונלד טראמפ שאיפה עולמית למבנה זה, שהיקף הפעולה שלו יכסה כמעט את כל העולם. בעוד שהנוסח הרשמי של מסמך היסוד שלו לא פורסם על ידי הבית הלבן, הדלפות שדווחו על ידי העיתונות הישראלית חושפות מבנה ריכוזי ביותר. למרות הופעתה הרב-צדדית, המועצה מקנה את רוב כוחה לאדם יחיד: דונלד טראמפ עצמו.

על פי מסמך זה, ל"נשיא" המועצה יש את הזכות להזמין או להוציא מדינות, להטיל וטו על החלטות, לפזר את הארגון ואף לאשר את סמליו הרשמיים. שום סעיף אינו קובע את עזיבתם בסוף כהונתם כנשיא ארה"ב, מה שיאפשר להם להנהיג את המוסד כל עוד ירצו ולמנות את יורשם.

ריכוז כוח קיצוני זה מסביר את הססנותן של מדינות רבות. מספר מדינות מעדיפות לראות את וושינגטון תומכת במוסדות בינלאומיים קיימים במקום ליצור מבנה חדש הנשלט על ידי דמות פוליטית אחת, במיוחד לאחר שארצות הברית הודיעה לאחרונה על פרישתה מעשרות ארגונים בינלאומיים. בעוד שבתחילה כעשרים מדינות הסכימו להצטרף למועצה, הרשימה כוללת גם משטרים אוטוריטריים וגם דמוקרטיות המקורבות לטראמפ.

מדינות אחרות, כמו צרפת, שבדיה וספרד, בחרו לסרב להזמנה, תוך סיכון לפגוע בנשיא ארה"ב לשעבר. קנדה, מצידה, הודחה לאחר שראש ממשלתה השמיע הערות ביקורתיות בדאבוס. מדינות רבות נוקטות כעת בגישה של "המתנה וראייה", בהנחה שאובדן המומנטום ההדרגתי של יוזמה זו.

עבור חלק מהאנליסטים, חוזקה העיקרי של מועצת השלום טמון ביכולתה לפעול מבלי להיות משותקת מחילוקי דעות פנימיים, בניגוד לאו"ם. אך אותו מאפיין מהווה גם את חולשתה העיקרית: מעט מדינות מוכנות לקבל ארגון בינלאומי שתקנוןיו מרכזים כל כך הרבה כוח בידי אדם יחיד.