האמת הקרה מאחורי שינויים פוליטיים: איך הליברלים לא מצליחים לטפל במשבר המודרני

Monday 18 November 2024 - 12:15

בבחינת עלייתם של מנהיגים פופוליסטים, בולטת תובנה מרכזית אחת: משטרים אוטוריטריים, לעתים קרובות מחופשים לדמוקרטיות, משגשגים על ידי מניפולציה של הסכמת הציבור. משטרים אלה מנהלים במיומנות את חוסר שביעות הרצון של ההמונים, ומציעים אשליה של קידמה ושגשוג תוך השתקת האופוזיציה. על ידי יצירת חזון של עתיד קרוב ומשופר, הם משיגים תמיכה, לעתים קרובות באמצעות פחד והשמצת אויבים נתפסים. האסטרטגיה הזו מופעלת על ידי מנהיגים ברחבי העולם, ממצרים ועד הודו, המשלבים מסורתיות עם מודרניזציה, ומבטיחים יציבות וקידמה כאחד.

עם זאת, היתרונות של "מודרניזציה" זו נותרו מוגבלים לכמה נבחרים, בעוד האוכלוסייה הרחבה נאבקת באי שביעות רצון גוברת. הפופוליזם הופך לכלי לנהל את חוסר שביעות הרצון הזה - אם באמצעות יצירת "אויב" ואם באמצעות השתקת מבקרים. ההבטחה לשינוי היא רבת עוצמה, אך לרוב היא עוסקת יותר בשמירה על שליטה מאשר בשינוי אמיתי בחברה.

דינמיקה זו אינה מוגבלת למדינות לא-מערביות; ניתן להבחין באותן מגמות במערב. הגלובליזציה והקפיטליזם של השוק החופשי קירבו את העולם יחד אך גם הדגישו את הפער בין מנצחים למפסידים. בעוד העשירים משגשגים, אנשים רבים ממעמד הפועלים מרגישים שנותרו מאחור, נאבקים עם דה-תיעוש ועבודות לא יציבות. הכישלון בטיפול בפערים הללו הוא אחד הגורמים המרכזיים המניעים תנועות פופוליסטיות, שבהן הבטחות לשינוי - ללא רפורמות מבניות משמעותיות - מוצגות כפתרונות.

מנהיגים כמו טראמפ ניצלו חוסר שביעות רצון זו, ומייצבו את עצמם כאלופי ההמונים הנשכחים, בעוד שמתנגדיהם, לכודים לעתים קרובות באידיאלים ליברליים מיושנים, אינם מצליחים להציע פתרונות קונקרטיים. מבלי להתייחס למשברים הכלכליים העמוקים יותר, הליברלים נאבקים להציג חזון משכנע לעתיד. עלייתו של הימין הקיצוני מראה כי בהקשר זה, פנייה לרגשות, פחדים ודעות קדומות הופכת לאסטרטגיה יעילה.

המודל הליברלי, שהבטיח פעם לאזן שגשוג כלכלי עם צדק חברתי, התערער. בעקבות הגלובליזציה, קהילות רבות במערב ראו את היסודות הכלכליים שלהן נשחקים, והיתרונות של ההתקדמות הטכנולוגית והחברתית עקפו אותם במידה רבה. בינתיים, בדרום הגלובלי, נוצר תת-מעמד חדש כתוצאה מקפיטליזם לא מפוקח ועליית העבודה הרעועה.

המגמות הללו מדגישות את חוסר היכולת של הליברליזם המרכזי להסתגל לעולם שבו ההסדרים החברתיים המסורתיים קורסים. פרוגרסיבים מתמקדים לעתים קרובות בערכים ובמוסדות מופשטים, בעודם לא מצליחים לספק פתרונות מוחשיים המטפלים בחוסר הביטחון הכלכלי האמיתי שעמם מתמודדים אנשים. זהו החלל שמנהיגים פופוליסטים ממלאים, ומציעים פתרונות מהירים, לרוב על חשבון מדיניות רציונלית או לכידות חברתית.

הלקח כאן ברור: כדי שהדמוקרטיה תשגשג, עליה להסתגל למציאות הכלכלית של עולם גלובלי, שבו רבים מרגישים מודרים מהיתרונות של הקידמה. עד שלא יטופלו אי השוויון המבני העמוק, עלייתם של דמויות אוטוריטריות תמשיך לשבש את הנוף הפוליטי, וההבטחה לחברה צודקת תישאר מחוץ להישג ידם של רבים מדי.