הזמן הצהוב: איך אפשר לשמוח בחג כשהאסון שלנו נמשך ונמשך?
מדינת ישראל מכירה מלחמות קצרות שאחריהן מתמודדים עם הנזקים בתקופה של "שיקום". ואילו הפעם האסון מתגלגל במורד הר שאין לו תחתית
ישראלים רבים שואלים את עצמם בתקופת החגים הזו אם ראוי ומותר לשמוח, וליתר דיוק, לאחל חג שמח. ההתלבטות אם המצב מצדיק שמחה, דורדרה מסוגיה לאומית לדילמה פרטנית. איש איש וראיית המציאות שלו. לא לחינם הוסיפו רבים לברכות החג את הסייפא האומר: הכי שאפשר, או בהתחשב בנסיבות. במשפחות רבות התנהל ויכוח כיצד לחגוג את ליל הסדר. שוב, ויכוח לאומי שתועל לוויכוחים משפחתיים. בעד עסקת חטופים או נגדה. בעד או נגד המשך המלחמה והכניסה לרפיח. ואולי בתמצית: חמוצים או מאמינים למנהיג המלהג על פסע מ"ניצחון מוחלט". רבים סימנו את חג הפסח בסרטים צהובים, כיסא השמור לחטופים. משל היווה הסימון הזה איזון המאפשר שמחה. משהו מבית המדרש של הפכים המשלימים זה את זה כמו שואה וגבורה. שמחים וזוכרים. השיא כמובן בימי הזיכרון והעצמאות. הכבוד הלאומי מול האבל שנהפך פרטי. מול הנכויות השייכות רק לנכים. מול הדאגה לחטופים שנהפכת שייכת למשפחות בלבד. מול המפונים שיתלו דגלוני מדינה בלובי של המלון שעוד מעט יפונו גם ממנו. תהום פעורה. נרטיב מול נרטיב שהסרט הצהוב יתקשה, גם אם יתיימר, לגשר על פניו.
-
22:40
-
22:37
-
21:30
-
21:00
-
19:30
-
17:30
-
17:00
-
14:45
-
14:30
-
14:00
-
13:45
-
13:00
-
12:45
-
12:30
-
12:15
-
12:00
-
11:56
-
11:45
-
11:30
-
11:15
-
11:00
-
10:45
-
10:15
-
10:00
-
09:45
-
09:30
-
09:15
-
09:00
-
08:45
