הבית של דניז מסון במרקש פותח פרק חדש כמוזיאון לדיאלוג תרבותי

Monday 05 - 21:16

כמעט שישה עשורים, ריאד היסטורי בלב מרקש שימש כבית של דניז מסון, חוקרת צרפתית שהמסע האינטלקטואלי שלה התערבב באופן הדוק עם מרוקו. עכשיו, הבית קיבל תפקיד חדש, פתיחת חלל מוזיאון קבוע המוקדש לחייה, עבודתה ותרומתה המתמשכת לדיאלוג תרבותי ואינטלקטואלי בין צרפת למרוקו.

המוזיאון החדש נחנך ביום שבת, 3 באוקטובר, על ידי שגריר צרפת במרוקו, פיליפ לאליוט, לצד קלואי גופיל, מנכ"לית המכון הצרפתי במרוקו, ופלורה בויולוט, מנהלת הסניף שלה במרקש. הפתיחה הביאה יחד דמויות מעולם התרבות, האמנות והאקדמיה בשתי המדינות.

בית שהפך למקום של העברה

במקום להציג את מסון רק דרך עדשת עבודותיה המפורסמות, התערוכה הקבועה החדשה חוקרת את הממדים השונים של חיים שנעצבו על ידי מחקר, ספרות, פטרונות אמנותית וקשר מתמשך עם מרוקו.

נולדה בפריז בשנת 1901, מסון מתה במרקש בשנת 1994 לאחר שבילתה כמעט 60 שנה בעיר. היא הפכה ידועה ברחבי העולם הדובר צרפתית בזכות התרגום שלה של הקוראן לצרפתית, שפורסם על ידי גאלימאר בספריית פלאי בשנת 1967.

המעורבות האינטלקטואלית שלה עם האסלאם והחברה המרוקנית הציבה אותה בצומת לא רגיל בין מחקר אקדמי, הבנה תרבותית ודיאלוג בין תרבותי.

המוזיאון שואף לקרב את האישיות הרב-גונית הזו לקהלים עכשוויים דרך מסמכים וחפצים שמציעים פרספקטיבה אישית יותר על חייה.

מבקרים יכולים לחקור ארכיונים, כתבי יד, תכתובות, חפצים אישיים, ציורים מהתקופה, ספרים היסטוריים ודיווחים על חייה. יחד, החומרים הללו מתארים את המסלול האינטלקטואלי של מסון ואת הקשר העמוק שלה עם מרוקו.

מגורים פרטיים למוסד תרבותי

הבניין עצמו הוא מרכז הסיפור.

מסון תרמה את הריאד מהמאה ה-19 למדינה הצרפתית בשנת 1984, בעוד שהיא עדיין הייתה בחיים, במטרה שהוא יישאר מקום המוקדש לשיתוף והעברה. הבניין נבנה סביב גן מסורתי גדול, ומאז הוא מנוהל על ידי המכון הצרפתי במרקש.

המשימה שלו התרחבה מעבר לשימור הזיכרון של בעליו הקודמים. במהלך השנים, הבית הפך למקום לפעילות אמנותית ואקדמית, מארח חוקרים ואמנים בתושבות, כנסים, אירועים ספרותיים, הקרנות סרטים ותערוכות זמניות.

קלואי גופיל תיארה את האתר כמקום זיכרון ומקום לרעיונות, מחקר ויצירה, והדגישה את תפקידו בהבאת תרבויות ודורות לדיאלוג.

המוזיאון הקבוע עכשיו מוסיף מימד נוסף למשימה הזו, נותן למבקרים דרך מסודרת להבין את האישה מאחורי המוסד ואת ההקשר ההיסטורי שסביב עבודתה.

נקודת ציון מחודשת לאחר רעידת האדמה של 2023

הפתיחה גם מסמלת את סיום שלב חשוב בשיקום.

הבניין נפגע משמעותית מרעידת האדמה בספטמבר 2023 במרוקו. לפי פלורה בויולוט, השיקום התאפשר בחלקו בזכות תמיכה מהקרן של צרפת ומקרן שהוקמה לאחר האסון.

שיפוץ זה לא היה מוגבל רק ליצירת חלל תצוגה. הוא כלל גם שימור בניין היסטורי שהאופי האדריכלי שלו מהווה חלק אינטגרלי מחוויית המבקר.

עבודות השיקום בוצעו על ידי Q.G. Agence d’architecture et d’urbanisme, בעוד העיצוב החדש של המוזיאון הוטל על המעצב הצרפתי-מרוקאי יונס דורט.

התערוכה אצרה על ידי סילבן טרויל, ששימש כמנהל המכון הצרפתי במרקש מ-2022 עד 2025, יחד עם פטריק מנק’ה, מייסד משותף של Maison de la Photographie, ומנואל פניקוד, חוקר CNRS וחבר במרכז ז'אק ברק.

הגישה שלהם ממקמת את ההיסטוריה האישית של מסון בהקשר רחב יותר של מרוקו, דת, חילופי תרבויות והפצת ידע.

שתי תערוכות מרחיבות את תוכנית הפתיחה של המוזיאון

החנוכה מלווה בשתי תערוכות זמניות שמרחיבות את הנושאים שנחקרים בבית דניז מסון.

הראשונה, “הדיאלוגים הדתיים המרוקניים,” מאת מנואל פניקוד ומוצגת בשיתוף פעולה עם מרכז ז'אק ברק, בוחנת את מרוקו דרך עדשת מפגשים דתיים וחיים משותפים.

השנייה, “הכרתי את אלוהים,” מאת יוסף אל מקאווי, מוצגת בשיתוף פעולה עם גלריה 208 פריז-מרקש.

יחד, התערוכות מחזקות את השאיפה של המוסד להישאר יותר מאתר זיכרון. התוכנית ממקמת את הבית כפלטפורמה עכשווית לדיונים סביב רוחניות, גיוון תרבותי, זיכרון, יצירה אמנותית והעברת ידע.

גשר מחודש בין צרפת למרוקו

החזרה לפעולה של Maison Denise Masson מתרחשת בזמן שבו מוסדות תרבותיים ממשיכים לשחק תפקיד חשוב בשימור הדיאלוג בין צרפת למרוקו.

עבור פיליפ לאליוט, המוזיאון החדש משקף את העומק של הקשר בין שתי המדינות, במיוחד בתחומים כמו דת ושיתוף פעולה תרבותי. הפרויקט גם ממחיש את מאמצי המכון הצרפתי במרוקו לחדש שותפויות תרבותיות תוך שמירה על היסודות ההיסטוריים שלהן.

כמעט שלושה עשורים לאחר מותה של מסון, הריאד שהעניקה למדינה הצרפתית נכנס לשלב חדש. המוזיאון הקבוע שלה נותן צורה פיזית למורשת שנבנתה סביב מחקר וסקרנות תרבותית, בעוד שהתוכנית האמנותית והאקדמית המתמשכת שומרת על המורשת הזו מחוברת לדיונים עכשוויים.

במדינה של מרקש, המגורים הפרטיים לשעבר הפכו, לפיכך, למוסד חי: מקום שבו הזיכרון של אישה אחת מספק נקודת מוצא לשיחה רחבה הרבה יותר על ידע, תרבות וקשרים בין חברות.