-
16:42
-
16:27
-
15:38
-
14:49
-
14:09
-
13:26
-
12:39
-
12:00
-
11:48
-
11:00
-
10:44
-
10:15
-
10:01
-
09:35
-
09:18
-
08:56
-
08:15
עקבו אחרינו בפייסבוק
מועצת הביטחון מאשרת את האוטונומיה המרוקאית, אלג'יר שוקעת באשליותיה
במסדרונות השקטים של האומות המאוחדות, ניחוח של שינוי מרחף סביב סוגיית הסהרה המרוקאית. ביום חמישי, 30 באוקטובר 2025, בין השעות 10:05 בבוקר (ניו יורק) ל-15:05 אחר הצהריים (רבאט) - מועצת הביטחון מתכוננת להצביע על טיוטת ההחלטה האמריקאית שעשויה לסמן נקודת מפנה דיפלומטית משמעותית בסכסוך המלאכותי הזה.
הטקסט, שנכתב על ידי וושינגטון, מאריך את המנדט של MINURSO עד 31 בינואר 2026, ומעל הכל, מכיר לראשונה בכך שיוזמת האוטונומיה המרוקאית מהווה "את הבסיס הרציני והריאלי ביותר" לפתרון בר-קיימא. בשפת האו"ם, זהו חותם של לגיטימציה; העולם סוגר סופית את סוגריים של "משאל העם" וקובע את הריבונות המרוקאית כאופק היחיד להסדר.
אל מול התפתחות זו, המשטר האלג'יראי נראה חסר אונים מתמיד. לאחר שהשקיעה מיליארדי דולרים מגז במסע צלב דיפלומטי חסר סיכוי, היא מגלה שהרעיבה את עמה כדי להנציח מיתוס.
מאחורי הנאומים הלוחמניים והרטוריקה הריקה של "סולידריות מהפכנית", אלג'יר קצרה רק דבר אחד: בידוד. בעוד שאזרחי אלג'יריה סובלים ממחסור, אינפלציה ואבטלה, ממשלתה ממשיכה לממן, בהפסד, מטרה שכבר גונה על ידי המציאות.
מרוקו, מצידה, מתקדמת. הדיפלומטיה הסבלנית והשיטתית שלה הפכה סדר יום עוין למנוף של אמינות בינלאומית. בירות בעלות השפעה - וושינגטון, פריז, לונדון ואבו דאבי - משבחות כעת את הקוהרנטיות של מודל המבוסס על יציבות, פיתוח ושיתוף פעולה אזורי. היוזמה המרוקאית אינה עוד "הצעה"; היא כעת מטריצת הפתרונות המוכרת היחידה בזירה הבינלאומית.
באשר לחזית הפוליסריו, היא כעת לא יותר מצל של עצמה הקודמת, שריד מהמלחמה הקרה במסווה של תנועת שחרור, שכעת נתפסת רק כקבוצה חמושה המפרה הפסקות אש ומפציצה אזורים אזרחיים בסמארה ובמחבס, על פי דו"ח מזכ"ל האו"ם. ה"סיבה" הפכה לתירוץ, ה"מהפכה" לרווח פוליטי.
במסדרונות מועצת הביטחון, איש כבר לא מדבר על "משאל עם". אפילו אוצר המילים השתנה; כעת מדובר ב"משא ומתן פרגמטי" במסגרת האוטונומיה המרוקאית. אלג'יריה, שבעבר הייתה קולנית, השתתקה. מנגנון התקשורת שלה, לעומת זאת, תוקף את צרפת ואיחוד האמירויות הערביות, ומאשים אותן בתמיכה בהחלטה האמריקאית. באופן אירוני, משטר שמייצא את הגז שלו לאירופה אינו מסוגל לייצא רעיון בר-קיימא אחד לניו יורק.
אם הטקסט יתקבל ללא וטו, הוא יהווה אור ירוק בינלאומי למרוקו, אשר תוכל להמשיך באופן לגיטימי את ביסוס פיתוחה במחוזות הדרומיים, מבחינת תשתיות, השקעות וממשל. לעומת זאת, הצמד אלג'יר-פוליסריו ישקע בחוסר רלוונטיות דיפלומטית.
העולם השתנה. סיסמאות ריקות כבר לא מזינות אף אחד, אידיאולוגיות נוקשות כבר לא מטעות שרי חוץ. עידן זה שייך לאלה שבונים, לא לאלה שחוזרים על עצמם. מרוקו בונה, בעוד אלג'יריה חוזרת על עצמה. ובהחזרה הזו, אנו שומעים את החבטה העמומה של משטר המתישש את עצמו, לבדו, במדבר אשליותיו.