גדי איזנקוט: הגנרל ממוצא מרוקאי שמתמודד עם נתניהו על הנהגת ישראל

גדי איזנקוט, לשעבר הרמטכ"ל של צה"ל ובנו של מהגרים יהודים מרוקאים, הפך לדמות מרכזית במאבק הפוליטי בישראל נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. המעבר שלו מקריירה צבאית שנמשכה עשרות שנים להנהגת אופוזיציה שם אותו בלב קמפיין שמעוצב על ידי ביטחון לאומי, אחריות ציבורית ופיצולים בתוך החברה הישראלית.

בעוד ישראל מתכוננת לבחירות הפרלמנטריות ב-27 באוקטובר 2026, איזנקוט שואף להפוך את כישוריו הצבאיים ודמותו כ outsider לאלטרנטיבה פוליטית לנתניהו, ששלט בנוף הפוליטי של המדינה במשך רוב שלושת העשורים האחרונים.

המאבק הוא בעל חשיבות רבה במיוחד משום שאיזנקוט משלב ניסיון נרחב בכוחות המזוינים עם שורשים משפחתיים בצפון אפריקה. הרקע שלו עשוי לעזור לו להתחבר עם בוחרים שהנאמנויות הפוליטיות שלהם נוטות מסורתית כלפי מפלגת הליכוד של נתניהו, אם כי התוצאה תלויה גם ביכולת של מפלגות מתמודדות לבנות קואליציה שלטונית.

ארבעה עשורים בצבא הישראלי

נולד בטבריה וגדל באילת, איזנקוט הצטרף לצבא ב-1978. במשך כארבעה עשורים של שירות, הוא טיפס בסולם הדרגות, עד שהפך לרמטכ"ל ב-2015, תפקיד שבו החזיק עד 2019.

הקריירה הצבאית שלו כללה אחריות פיקודית בכירה במהלך תקופות של מתיחות אזורית מוגברת, כולל מלחמת לבנון השנייה ב-2006 ועימותים נוספים עם קבוצות חמושות פלסטיניות.

איזנקוט הפך מזוהה עם דוקטרינת דחיה, גישה צבאית הכוללת שימוש בכוח מוחץ נגד אזורים שבהם פועלות קבוצות חמושות. הדוקטרינה עוררה ביקורת בשל ההשפעות שלה על תשתיות אזרחיות וההשלכות ההומניטריות של פעולות צבאיות באזורים מיושבים.

הרקע שלו מבדל אותו מרבים מהפוליטיקאים הקרייריסטים ומאפשר לו למקם את מדיניות הביטחון במרכז הזהות הפוליטית שלו. עם זאת, הרקורד הצבאי שלו מספק גם הקשר חשוב להבנת עמדותיו לגבי השימוש בכוח ואסטרטגיית ישראל האזורית.

שבירה עם נתניהו לגבי כיוון המלחמה

איזנקוט נכנס לפוליטיקה הלאומית ב-2022, כשהצטרף לראש הצבא לשעבר בני גנץ בברית פוליטית. לאחר ההתקפות שהובילה חמאס ב-7 באוקטובר 2023, הוא נכנס למסגרת ההנהגה של נתניהו בזמן מלחמה.

הקשר שלו עם ראש הממשלה הידרדר לאחר מכן על רקע חילוקי דעות לגבי ניהול המלחמה בעזה, מטרות האסטרטגיות של הממשלה והיעדר תוכנית ברורה מספיק לתקופה שלאחר הקרב.

איזנקוט עזב את הקבינט בזמן מלחמה ביוני 2024, וטען שהממשלה לא הצליחה להקים אסטרטגיה משכנעת להשגת המטרות המוצהרות שלה. הביקורת שלו עזרה למקם אותו כדמות אופוזיציה ממוקדת ביטחון שמתמודדת עם ניהול הסכסוך על ידי הממשלה.

הוא המשיך לדרוש לפרק את יכולות הצבא של חמאס ולמנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני. במקביל, הוא מתנגד להקמת מדינה פלסטינית עצמאית, עמדה שממקמת אותו בתוך המחנה הפוליטי הממוקד בביטחון בישראל ולא באופוזיציה המסורתית הממוקדת בשלום.

באוקטובר 2025, הוא הקים את מפלגת ישר, ששמה מתורגם בערך ל"ישר" או "כנה". המפלגה מציגה את עצמה כאלטרנטיבה להנהגת נתניהו תוך הדגשת ביטחון, אחריות לאומית וקונצנזוס פוליטי רחב יותר.

מורשת מרוקאית וחשיבותה הפוליטית

הרקע המשפחתי של איזנקוט הפך לגורם חשוב בפרופיל הציבורי שלו. הוריו היו מהגרים יהודים מרוקאים, והעלייה שלו במדרגות הצבאיות מציעה נרטיב פוליטי שונה מזה של מעגלי ההנהגה המסורתיים בישראל.

ההיסטוריה של יהודים מזרחיים, ששורשיהם במזרח התיכון ובצפון אפריקה, נותרה משמעותית בפוליטיקה הישראלית. במהלך העשורים הראשונים של המדינה, רבים מחברי הקהילות הללו עמדו בפני חסרונות חברתיים וכלכליים. התמיכה הגוברת שלהם במנחם בגין סייעה להניע את הליכוד לשלטון ב-1977, והקימה קשר פוליטי שנמשך במשך דורות.

המועמדות של איזנקוט מציגה ממד חדש לדינמיקה ההיסטורית הזו. שורשיו המרוקאים וקריירת הצבא שלו עשויים למשוך בוחרים שמזדהים עם הרקע שלו אך מאוכזבים יותר ויותר מכיוון הממשלה הנוכחית.

נושא הייצוג האתני עלה גם במהלך הקמפיין הבחירות. הערות שנעשו על ידי פרשן טלוויזיה התומך בנתניהו, שהשתמש במונח derogatory נגד איזנקוט בהתייחסו להשפעה לכאורה של אשכנזים על הקמפיין שלו, עוררו האשמות על גזענות ודיון מחודש על פיצולים אתניים בחברה הישראלית.

מתחים אלה מדגישים כיצד מוצא, זהות חברתית ונאמנות פוליטית יכולים להשפיע על מערכת בחירות שבה דפוסי הצבעה קיימים מאתגרים.

מדיניות הביטחון נשארת מרכזית בפלטפורמה הפוליטית שלו

למרות שאיזנקוט ביקר את הנהגת נתניהו, עמדותיו לגבי שאלות ביטחוניות מרכזיות אינן מייצגות שינוי יסודי מהדוקטרינה הצבאית המוכרת של ישראל.

הוא טוען שיש לפרק את יכולות הצבא של חמאס ושישראל חייבת למנוע מאיראן לפתח נשק גרעיני. הוא גם מתנגד להקמת מדינה פלסטינית ותומך בהתיישבות יהודית בחלקים מהגדה המערבית הכבושה, תוך שהוא מבקר את האלימות של המתנחלים ומתנגד לתוכניות הרחבת התיישבות מסוימות.

בעזה, איזנקוט שאל את יכולת הממשלה להשיג את המטרות המוצהרות שלה וקרא לאסטרטגיה מוגדרת יותר. חילוקי הדעות שלו עם נתניהו עוסקים לפיכך לא רק בהנהגה פוליטית אלא גם ביעילות ובכיוון של מדיניות צבאית.

עמדתו מציגה לבוחרים אלטרנטיבה הממוקדת בגישות שונות לניהול ולביטחון, ולא בשינוי כולל של המבט האסטרטגי של ישראל.

האתגר של בניית רוב שלטוני

סיכויי הבחירות של איזנקוט תלויים ביותר מאשר הפופולריות האישית שלו או הביצועים של מפלגתו בקלפי. המערכת הפרלמנטרית של ישראל דורשת קואליציה שלטונית המסוגלת לשלוט ברוב בכנסת המונה 120 מושבים.

סקרים שפורסמו בימים האחרונים לפני הבחירות ב-27 באוקטובר שמו את ישר מעל הליכוד בכמה סקרים. עם זאת, גם המיקום של אף מפלגה לא מבטיח את היכולת להקים ממשלה, והמשא ומתן בין הבלוקים הפוליטיים עשוי בסופו של דבר לקבוע מי יהפוך לראש הממשלה.

איזנקוט קרא לקואליציה לאומית רחבה יותר, במטרה להביא יחד מפלגות שלא מסכימות על שאלות מסוימות בתחום הפוליטי והפנימי. עם זאת, הסירוב שלו לשתף פעולה עם מפלגות ערביות ישראליות עשוי לצמצם את האפשרויות שלו להשיג את התמיכה הפרלמנטרית הנדרשת כדי לנהל.

הבחירות מציבות בפניו אם כן שני אתגרים נפרדים: להפוך את התמיכה של האופוזיציה לייצוג פרלמנטרי ולבנות קואליציה בת קיימא במדינה פוליטית מפולגת.

מאבק פוליטי שמעבר לריבוי אישי

האתגר של איזנקוט לנתניהו משקף מספר שאלות חופפות העומדות בפני ישראל: אחריות לכישלונות הביטחוניים שקדמו להתקפות 7 באוקטובר, הכיוון העתידי של הסכסוך בעזה, היחסים עם איראן ותפקיד הזהות בפוליטיקה הלאומית.

מורשתו המרוקאית מעניקה למועמדותו ממד היסטורי נוסף, במיוחד בין בוחרים שהקהילות שלהם שיחקו תפקיד חשוב בבסיס הבחירות של הליכוד. עם זאת, הרקע הצבאי שלו ועמדותיו לגבי מדינה פלסטינית מדגימות שזהות אתנית לבדה אינה מגדירה את התוכנית הפוליטית שלו.

כאשר הישראלים מצביעים, המאבק בין איזנקוט לנתניהו יבחן האם מפקד צבאי לשעבר יכול לתרגם את חוסר שביעות הרצון הציבורית לאלטרנטיבה שלטונית בת קיימא. התוצאה הסופית תהיה תלויה לא רק בהפצת המושבים אלא גם באליאנסים פוליטיים שיתפתחו לאחר הבחירות.