COP31: מדינות מחולקות כאשר ההתחממות הגלובלית צפויה לחצות את הגבול של 1.5°C

17:00

הדיון הבינלאומי על האקלים נכנס לשלב חדש וקשה כאשר העולם מתכונן להפרת הגבול של 1.5°C בהתחממות הגלובלית. כמעט עשור לאחר שהסכם פריז קבע גבול זה כמטרה מרכזית במדיניות האקלים הבינלאומית, ממשלות מתמודדות יותר ויותר עם שאלה החורגת מהמניעה של התחממות גלובלית: כיצד ניתן להכיל את ההשלכות שלה, והאם ניתן בסופו של דבר להחזיר את הטמפרטורות מתחת לגבול המוסכם?

הנושא נמצא בלב הדיונים בכנס האקלים COP31 באנטליה, טורקיה, שם המדינות המשתתפות נותרות מחולקות לגבי רמת השאיפה והצעדים הנדרשים כדי להתמודד עם התחזיות המשתנות של האקלים.

גבול ה-1.5°C: מהמניעה להגבלת נזקים

כאשר הסכם פריז אומץ בשנת 2015, ממשלות התחייבו לשמור על העלייה בטמפרטורות הממוצעות הגלובליות מתחת ל-2°C תוך כדי מאמצים להגביל אותה ל-1.5°C מעל לרמות לפני התעשייתיות.

היום, הטמפרטורות הגלובליות כבר עלו בכש-1.4°C בהשוואה לתקופת הייחוס 1850–1900. פליטות גזי חממה נמשכות, במיוחד מצריכת דלקים מאובנים, הפחיתו באופן משמעותי את התקציב הפחמני שנותר.

מדענים כיום רואים בהפרה זמנית של גבול ה-1.5°C דבר כמעט בלתי נמנע. האתגר, לכן, עובר לכיוון הגבלת כמה רחוק יעלו הטמפרטורות מעבר לרמה זו וכמה זמן יישאר הכוכב מעליה.

למדינות החשופות במיוחד לשינויי אקלים, עם זאת, אפילו עלייה זמנית מהווה איום רציני. מדינות האיים הקטנים מתמודדות עם עליית מפלס הים, קהילות חוף הפכו פגיעות יותר, הידרדרות שוניות האלמוגים וסופות הרסניות יותר.

בדבריו בכנס COP31, סוראנג'ל ויפס ג'וניור, נשיא פאלאו, הדגיש שהמטרה של 1.5°C מייצגת עניין של הישרדות לאומית ולא רק אבן דרך סביבתית בינלאומית.

חלוקות בינלאומיות מקשות על משא ומתן אקלימי

למרות הסכמה מדעית גוברת על הדחיפות של המצב, ממשלות עדיין לא הצליחו לקבוע עמדה משותפת לגבי כיצד יש לארגן את השלב הבא של פעולה אקלימית.

מספר מדינות רוצות שהקהילה הבינלאומית תשמור על המטרה של 1.5°C ותשוב מתחת לה במהירות האפשרית. הן טוענות שוויתור על שאיפה זו עלול להחליש את הלחץ הפוליטי להאיץ את הפחתת הפליטות.

ממשלות אחרות נוטות יותר להסתייג מחיזוק היעד, במיוחד לאור החששות לגבי ההשלכות הכלכליות והפיננסיות של התחייבויות אקלימיות נוספות.

חלק מהכלכלות המתפתחות חוששות שדרישות חזקות יותר להפחית את פליטות גזי החממה עלולות להטיל לחצים לא פרופורציונליים על מדינות מתפתחות מבלי לספק את הסיוע הפיננסי הנדרש, העברות טכנולוגיה ותמיכה מוסדית.

אי-הסכמות אלה מקשות על המשא ומתן ב-COP31, שם השאלה כבר לא מוגבלת לקביעת מטרות אקלימיות אלא נוגעת יותר ויותר לאופן שבו יש לחלק את האחריות והעלויות.

סיכון להחלשת השאיפה האקלימית הבינלאומית

שימור המטרה של 1.5°C הפכה לנושא פוליטי חשוב בשל השפעתה על מדיניות הפליטות הלאומית.

נציגי אקלים מסוימים מזהירים כי התרחקות מאבן הדרך הזו עלולה לערער שנים של התקדמות בינלאומית וליצור הזדמנות לממשלות לדחות החלטות קשות.

עבור גרינפיס אינטרנשיונל, הדיון חייב גם להתייחס ליכולת הלא שוויונית של מדינות לממן את המעברים שלהן. ג'ספר אינבנטור, ראש המשלחת של הארגון בכנס COP31, הדגיש חששות כי כלכלות מתפתחות עלולות להתמודד עם התחייבויות נוספות מבלי לקבל את המשאבים הנדרשים ליישם אותן.

נקודת מחלוקת נוספת נוגעת לדרכים המדעיות להחזיר את הטמפרטורות הגלובליות מתחת ל-1.5°C. השאלות שהועלו במהלך המשא ומתן לגבי מהימנותן של תרחישי אקלים מסוימים הוסיפו שכבת מורכבות נוספת לדיונים.

מזכיר האומות המאוחדות אנטוניו גוטרש קרא להחזיר את הטמפרטורות מתחת לגבול במהירות האפשרית, insisting that any period of overshoot must be kept as limited and short as possible.

הסרת פחמן מתגלה כחלק מרכזי מהדיון

האפשרות לחצות את ה-1.5°C הביאה לתשומת לב גוברת למושג של עלייה אקלימית. זה מתאר מצב שבו הטמפרטורות הגלובליות חורגות זמנית מהגבול המוסכם בינלאומית לפני שיחזרו שוב בעשורים הבאים.

הגעה לתהליך כזה תדרוש הרבה יותר מאשר הפחתת פליטות עתידיות. ממשלות יצטרכו גם להסיר כמויות משמעותיות של דו תחמוצת הפחמן שכבר הצטברו באטמוספירה.

פתרונות טבעיים, כולל שיקום יערות והגנה על מערכות אקולוגיות, עשויים לתרום למאמץ זה. גישות טכנולוגיות שנועדו ללכוד ולאחסן פחמן אטמוספרי באופן קבוע נבחנות גם הן, אם כי הפריסה הנוכחית שלהן נותרה מוגבלת.

פייר פרידלינגשטין, פרופסור באוניברסיטת אקסטר והמשתתף המוביל במחקר על התקציב הפחמני הגלובלי, מזהיר שהתקציב הפחמני שנותר התואם למטרה של 1.5°C עומד על פחות מארבע שנים של פליטות בקצב הנוכחי.

החזרת הטמפרטורות מתחת לגבול תדרוש, לכן, שילוב חסר תקדים של הפחתת פליטות מהירה והסרת פחמן בהיקף גדול.

עם זאת, הרחבת טכנולוגיות אלו לרמה הנדרשת תציג אתגרים מדעיים, פיננסיים ולוגיסטיים עצומים. הפיתוח שלהן לא יכול להחליף את הצורך המיידי להפחית את התלות בדלקים מאובנים.

חלון צר לפעולה אקלימית החלטית

הערכות האחרונות ממעקב הפעולה האקלימית מחזקות את היקף האתגר. התחזיות של נובמבר 2026 מצביעות על כך שהמדיניות הנוכחית של ממשלות עשויה להוביל לעלייה של כ-2.7°C עד 2100. אפילו ביצוע מלא של התחייבויות לאומיות קיימות ומטרות נטו-אפס ארוכות טווח לא יהיה מספיק כדי למנוע עלייה של 1.5°C.

השנים הקרובות יהיו, לכן, מכריעות בקביעת היקף הנזקים. האצה של פריסת אנרגיה מתחדשת, הפחתת פליטות מתאן, סיום כריתת היערות והמרת תעשיות צורכות אנרגיה נשארות עדיפויות חיוניות.

הדיונים באנטליה משקפים שינוי יסודי במדיניות האקלים הבינלאומית. העולם כבר לא דן רק האם הוא יכול להימנע מהפרת הגבול של 1.5°C, אלא גם כמה רחוק הוא ילך מעבר לכך והאם החזרה עדיין אפשרית.

עבור מדינות פגיעות, ההבדל בין עלייה מוגבלת לבין עלייה ממושכת יכול להיות בעל השלכות עמוקות על אוכלוסיותיהן, כלכלותיהן ואקולוגיותיהן. האתגר שעומד בפני COP31 הוא לתרגם את האזהרות המדעיות להחלטות פוליטיות מתואמות לפני שההזדמנויות הנותרות לפעולה יהפכו צרות עוד יותר.