האדישות של התקשורת המודרנית: טרגדיות אנושיות הצטמצמו לשגרה

Friday 11 October 2024 - 13:30

נוף התקשורת העולמי, עם מחזור החדשות הבלתי פוסק שלו 24 שעות ביממה, הפך זוועות בלתי נתפסות להתרחשויות יומיומיות חסרות רגישות. ככל שמלחמות, מעשי טבח ואסונות נדחסים לחדשות שגרתיות, הסבל האנושי מצטמצם יותר ויותר לכותרות חולפות.

לגמתי מהקפה של הבוקר והתחלתי להכין את סדר היום החדשותי. שמתי לב לרפלקס מטריד: הוספת דיווחים על מלחמות, הרג המוני ואסונות טבע למערך עם ניתוק קר. חוסר הרגישות החריף הזה, המושרש בציבור ובעיתונאים כאחד, הוא תוצר לוואי של הסביבה התקשורתית של ימינו.

לאלו מאיתנו העוסקים בעיתונאות, ההצפה המתמדת של המידע מקשה על עיבוד גודל האירועים הללו. בעודנו מתכוננים לדווח על טרגדיה אחת, אחרת ממתינה לתשומת לבנו. הקצב הבלתי פוסק הזה יוצר חוסר תחושה מטריד מהכאב והאימה שסביבנו. אז מתי העולם התחיל להתייחס לפעולות המתמשכות של ישראל נגד פלסטינים כשגרה?

מאז 7 באוקטובר, ישראל הסלימה את התקפותיה על העם הפלסטיני. למרות ההרג המתמשך, ההלם הראשוני פג, והדיווחים היומיים על מקרי מוות כבר לא תופסים את אותן תגובות דחופות. הכוונה של ישראל לפלסטינים היא כבר לא חדשות בעמוד הראשון - היא נמוגה אל הרקע, נספגה בחבורת הכותרות המונוטונית. האם התקשורת, ובהמשך החברה, הפכה אדישה לסבל האנושי?

כיום, זה לא נדיר לראות כותרות כמו "34 פלסטינים נהרגו" המדווחות באותה חוסר חשק כמו תחזית מזג האוויר. הנורמליזציה של הטרגדיות הללו מטרידה מאוד. אדישות זו משתרעת מעבר לפלסטין. שקול את הסיפורים האחרונים שהוספתי לסדר היום שלי ללא היסוס:

- תקיפה בדרום לבנון: 9 הרוגים
- פיצוץ מכרה הפחם באיראן: 50 הרוגים
- אסון סופת טייפון במיאנמר: 113 הרוגים, 64 נעדרים
- התפרצות של דלקת מוח חריפה בהודו: 153 מקרים, 66 מקרי מוות
- שיטפונות בנפאל: למעלה מ-200 הרוגים
- רעב באפגניסטן: משפחות מוכרות את בנותיהן

אנחנו כבר לא בהלם מהמספרים האלה. במקום לשאול כמה חיים אבדו, אנו תוהים איזו טרגדיה תשלוט בכותרות. הסבל האנושי הפך לשגרה עד כדי כך שהתקשורת צורכת וזורקת אותו תוך שעות ספורות. רצח אכזרי של נערה צעירה בכפר נידח, שהיה פעם חדשות כותרות, נשכח במהרה לטובת שערוריית סלבריטאים.

קח, למשל, את הרציחות האכזריות האחרונות באיסטנבול. גבר בן 19, אובססיבי לבחורה בשם איכבל במשך חמש שנים, הרג גם אותה וגם אישה אחרת, Ayşegül, לפני שחתך את ראשה של אייקבל והציג אותו למשפחתה. לאחר מכן זינק מחומות העיר, ושם קץ לחייו. האירוע הנוראי הזה הרעיד את המדינה, אבל בתוך ימים, הוא ייעלם ממחזור החדשות, רק עוד סיפור שהוחלף בזוועה הבאה.

התקשורת צמצמה את הסבל האנושי למספרים בלבד, כשהיא מציגה מקרי מוות ואסונות באמצעות סטטיסטיקה קרה. כאשר מתייחסים לטרגדיות כאל דמויות מופשטות, אנו מאבדים את יכולת האמפתיה שלנו. הסכסוך הישראלי-פלסטיני המתמשך, למשל, מוצג כמעגל אינסופי של אלימות, המפשיט את הנרטיב מהטרגדיה האנושית שלו. הנורמליזציה של האלימות מקהה את הרגישות שלנו, מה שמוביל לחוסר מעש עולמי.

האם זו הנורמה החדשה לאנושות?

התקשורת, רחוקה מלהיות צופה פסיבית, מעצבת באופן פעיל את תפיסות החברה. בעוד שעיתונאות חייבת לנוע עם קצב האירועים, איננו יכולים לאפשר לדיווחים הקבועים על מוות וסבל להפוך לחסרי משמעות. כל מוות הוא טרגדיה, ובכל זאת התקשורת של היום מתייחסת אליהם כשגרה, ומצמצמת את חיי האדם לחדשות חולפות.

טכנולוגיות מדיה חדשות, שפעם הבטיחו לתת אחריות על הכוח, הפכו במקום זאת לכלים לניהול תפיסה. פלטפורמות כמו מדיה חברתית, שנועדו להגביר את הקולות, טומנות כעת דיווחים על הרג המוני מתחת לאלגוריתמים. הזעם העולמי על מקרי מוות פלסטינים אובד בים של תכנים מתחרים, מדולל על ידי גלילה אינסופית.

למרות הדיווחים היומיומיים על הרג פלסטינים חפים מפשע, הסיקור התקשורתי ממשיך להתווכח מי סובל יותר, ומפספס את הנקודה לחלוטין. הסכסוך הפלסטיני אינו רק עוד סיפור חדשותי; זו טרגדיה אנושית עמוקה. עם זאת, החזרה על הדיווחים הללו הובילה לנורמליזציה של המלחמה, קבלת הבלתי מקובל.

ככל שאנו ממשיכים לדפדף בין עדכוני החדשות, המציאות המחרידה של זוועות המוניות הפכה לחסרת משמעות כמו המהירות שבה אנו מגיעים לפוסט הבא. חוסר הרגישות של התקשורת לסבל האנושי היא אחת הטרגדיות הגדולות של זמננו.