הדים מהעבר: חקר הרובעים היהודיים ההיסטוריים של מרוקו

בלב הערים העתיקות של מרוקו, מאחורי חומות מתפוררות ושערים מעוותים, שוכנים השרידים השקטים של קהילות שפעם היו תוססות. אלה הם המלחים, הרובעים היהודיים ההיסטוריים של מרוקו, כיום נטושים ברובם אך עדיין עשירים בהדים של מאות שנים עברו.

מקור המונח "מלאה" הוא במילה הערבית למלח, קריצה לרובע הראשון שכזה שהוקם בפאס ליד אזור סחר במלח. מה שהתחיל כמחוזות מרווחים ומצוידים היטב במאה ה-15 הפך בהדרגה לשכונות צפופות ומרוששות שהופרדו מהמדינה הראשית. אולם בגבולות אלה, התרבות היהודית במרוקו שגשגה.

כיום, טיול במלאח הוא מסע חושי אחורה בזמן. הדמיון מעלה את קולם של שווקים שוקקים, ניחוח של תבלינים ולחם טרי, ומראה דלתות מגולפות מעוטרות המסמנות את בתיהם של משפחות בולטות. שרידי חיים יהודיים פזורים ברחבי: מאפיות קהילתיות, קצבים כשרים ובתי כנסת דיסקרטיים השוכנים בסמטאות מפותלות. מאחורי חומות גבוהות, חצרות שקטות עם מזרקות מרכזיות ששימשו בעבר לשטיפה פולחנית, מציעות הצצה לחייהם הפרטיים של תושביה לשעבר של המלאח.

המלאח הראשון הופיע בפאס בשנת 1438, כאשר הקהילה היהודית הועברה בכוח לרובע מבוצר חדש הסמוך לארמון המלוכה. מהלך זה, שנבע ככל הנראה מהתפרצויות של אלימות אנטי-יהודית, יצר תקדים שישוכפל ברחבי מרוקו. הקמתם של רובעים אלו שימשה מטרה כפולה: הגנה על האוכלוסייה היהודית ופיקוח הדוק יותר על פעילותם המסחרית על ידי המעמד השליט.

ה-Mellah של מרקש, שהוקם ב-1557, פעל לפי דפוס דומה. כשהעיר גדלה לבירה תחת השושלת הסעדית, העביר הסולטן מולאי עבדאללה אל-חליב את הקהילה היהודית המתרחבת למחוז מוקף חומה ליד הקסבה שלו. מודל זה שוכפל בערים אחרות במרוקו כמו מקנס, אסואירה וטטואן במהלך המאות הבאות.

למרות מטרת ההגנה הראשונית שלהם, בני הזוג מלאח הפכו לעתים קרובות לצפופים והתרוששים. עם זאת, הם גם אפשרו למסורות היהודיות לשגשג באופן אוטונומי במשך מאות שנים של שינוי שליטים. מחוזות חומה אלה הפכו ללב הפועם של החיים היהודיים במרוקו, בהם שוכנו בתי כנסת, בתי ספר, מקוואות ומבני קהילה אחרים. הם שמרו על מערכות משלהם של ממשל וצדק מקומיים תחת סמכותו הכוללת של הסולטן.

החיים במשפחת המלאח היו עצמאיים במידה רבה, עם שווקים ושירותים פנימיים שעסקו בצרכים התזונתיים הספציפיים של הקהילה היהודית. אולם רובעים אלה שימשו גם ממשקים מכריעים בין קהילות יהודיות ומוסלמיות, וטיפחו חילופי מסחריים והאבקה צולבת תרבותית.

במלאח של מרקש, המבקרים עדיין יכולים למצוא את אחד מבתי הקברות היהודיים העתיקים ביותר במרוקו ומאפיות היסטוריות עם תנורים משותפים ששימשו בעבר לחלות שבת. מקווה, או מקווה טהרה, הניזון מגשמי החורף באמצעות מערכת ניקוז גאונית, עומד כעדות לתושיית הקהילה.

מלאח של טנג'יר מציג שילוב אדריכלי ייחודי, המשלב השפעות אנדלוסיות, ספרדיות ואירופיות, במיוחד אלמנטים בסגנון ארט דקו המועדפים על סוחרים יהודים. מיקומו המרכזי בתוך המדינה והרחבות לתוך העיר החדשה כוללים אלמנטים ארכיטקטוניים ייחודיים: פטיו, אבן מפוסלת, מרפסות מברזל יצוק, כרכובים דקורטיביים ופתחים גדולים בקומת הקרקע שחיברו בין חדרי התכנסות משפחתיים לרחוב.

במלאח של פאס שוכנים בית הכנסת אבן דנן, בתי ספר תורניים, ספרייה יהודית ובית הכנסת לזמה, שנוסד ב-1580 ופעל עד 1920. במלאח בעיר אף היו רובעים נפרדים למהגרים יהודים מספרד ופורטוגל, שכל אחד מהם שמר על מסורות מובחנות עד ה-18. המאה כאשר קהילות אלו החלו להתמזג לכדי זהות יהודית מרוקאית מאוחדת.

אי אפשר להפריז במשמעות הכלכלית של בני הזוג מלאח. השליטים מיקמו באופן אסטרטגי את הרבעים הללו כדי לפקח על סוחרים ובעלי מלאכה יהודים, אשר קשרי הסחר הבינלאומיים שלהם הביאו סחורות זרות יקרות ערך והכנסות. פעילות כלכלית זו, בתורה, אפשרה לקהילות היהודיות בתוך המלחים לשגשג במשך מאות שנים.

Essaouira בולטת כדוגמה מצוינת לסימביוזה כלכלית זו. כנמל של מרקש ועיירת חוף שוקקת, מלאה מהמאה ה-18 עדיין נושאת עקבות אדריכליים של סוחרים יהודים משגשגים. הקהילה היהודית המקומית הייתה ידועה באומנות התכשיטים שלה, ייצור הסוכר וסחר הדייג שלה.

אפילו בערים בפנים הארץ, השוק המרכזי של מלאח משך לעתים קרובות לקוחות לא-יהודים, במיוחד בשבת היהודית כשהיה הומה יותר בפעילות מהשוק המוסלמי. הדבר הוביל מדי פעם להתראות רבניות נגד עשיית עסקים עם "לקוחות גויים" ביום הקדוש. מורשת האומנות והמסחר היהודיים ממשיכה להדהד בשווקים של בני הזוג מלאח עד היום.

עם זאת, תחילת המאה ה-20 סימנה את תחילת הסוף עבור רבים מבני מרוקו. תושבים יהודים החלו לצאת מהרבעים הצפופים והמידרדרים הללו אל חלקים חדשים יותר של ערי מרוקו המתרחבות. הקמתה של ישראל ב-1948 האיצה את היציאה הזו, בתוספת תעמולה שהלחיצה את יחסי המוסלמים-יהודים במרוקו. מאוכלוסיה שבעבר עלתה על 250,000, כיום נותרו במדינה רק כ-3,000 יהודים.

השינוי הדמוגרפי הדרמטי הזה מורגש ביותר אצל המלאחים עצמם. בעבר גדשו חיים ומסחר, רבים מהרובעים היהודיים ההיסטוריים הללו עומדים כעת בשקט מוזר. אולם גם במדינתם הנטושה, הם נותרו עדות עוצמתית למורשת תרבותית עשירה שכונות מוקפות חומות שבמשך מאות שנים הגנו, טיפחו ולעתים בודדו את החיים היהודיים במרוקו.

בני הזוג מלאח מייצגים יותר מסתם רובעים יהודיים; הם מגלמים את הגיוון והמורשת האבודים של מרוקו. החזיתות השקטות והמעברים הדהויים שלהם משמשים תזכורת נוקבת לכך שהתרבות המרוקאית הייתה הרבה יותר רבת פנים ממה שהיא עשויה להיראות היום. כשאנחנו הולכים ברחובות ההיסטוריים האלה, אנחנו לא רק חוקרים שכונות נטושות, אלא נכנסים לזיכרון החי של מרוקו תוססת ומגוונת שהייתה פעם.