עקבו אחרינו בפייסבוק
הכרה גוברת במדינה פלסטינית: תקוות לחלק, דאגות לאחרים
ההכרה במדינה הפלסטינית על ידי בריטניה, קנדה ואוסטרליה ביום ראשון, ערב העצרת הכללית של האו"ם בניו יורק, מסמנת נקודת מפנה דיפלומטית שסביר להניח שתהיה לה השלכות פוליטיות וסמליות עמוקות. מדינות אחרות, כולל צרפת ובלגיה, צפויות ללכת בעקבותיהן בימים הקרובים.
עבור הפלסטינים, מומנטום זה הוא חלק ממסע ארוך שנים אחר לגיטימציה בינלאומית. מאז הכרזת העצמאות החד-צדדית בשנת 1988 על ידי ארגון השחרור הפלסטיני (אש"ף), כ-150 מתוך 193 המדינות החברות באו"ם הכירו במדינה פלסטינית. אך חברות מלאה באו"ם נותרה בלתי אפשרית ללא אישור מועצת הביטחון, שם ארצות הברית, בעלת בריתה הנאמנה של ישראל, מחזיקה בכוח הווטו.
כיום, פלסטין נהנית ממעמד של משקיפה קבועה באו"ם, ומשימותיה הדיפלומטיות מנוהלות על ידי הרשות הפלסטינית, בראשות מחמוד עבאס. הרשות הפלסטינית מפעילה סמכות מוגבלת בגדה המערבית הכבושה, בעוד שרצועת עזה נשלטת על ידי תנועת חמאס מאז 2007.
עבור המדינות שבחרו בהכרה, המטרה ברורה: להפעיל לחץ על ישראל לסיים את המלחמה בעזה, לעצור את הרחבת ההתנחלויות בגדה המערבית ולהפעיל מחדש את תהליך השלום. עמנואל מקרון, המנהיג המערבי הבולט הראשון שתמך בגלוי בהכרה זו, הדגיש כי היא חייבת להיות מלווה ברפורמות פנימיות של הרשות הפלסטינית כדי להפוך אותה לאמינה יותר, במיוחד לאור התקופה שלאחר המלחמה בעזה.
במונחים מעשיים, ההשפעה נותרה מוגבלת. ללא בקרת גבולות, שדות תעופה או גישה ימית, הכלכלה הפלסטינית נותרת תחת שליטה ישראלית. אך עבור דיפלומטים רבים, מחווה זו עשויה לפתוח את הדרך לצורות חדשות של שיתוף פעולה ויחס שווה בתחומים מסוימים. צעדים קונקרטיים, כגון איסור יבוא מוצרים מהתנחלויות ישראליות, עשויים להיחשב גם על ידי חלק מהמדינות.
בצד הישראלי, התגובה חד משמעית. ראש הממשלה בנימין נתניהו התעקש כי "שום מדינה פלסטינית לא תקום ממערב לנהר הירדן". ישראל רואה בהכרה זו "פרס" שניתן לחמאס לאחר מתקפות ה-7 באוקטובר 2023, שהציתו את המלחמה הנוכחית.
וושינגטון, מצידה, מתנגדת בתוקף לכל הכרה חד-צדדית מצד בעלות בריתה. הממשל האמריקאי הודיע על סנקציות נגד פקידים פלסטינים מסוימים, עד כדי שלילת או ביטול ויזות, דבר שעלול למנוע ממחמוד עבאס וחברים אחרים ברשות הפלסטינית להשתתף בעצרת הכללית.
בעוד שההכרה הגוברת במדינה פלסטינית נותרה סמלית בעיקרה, היא משקפת שינוי דיפלומטי ומדגישה את בידודה של ישראל בזירה הבינלאומית.