אירועים טראומטיים משבשים את תפיסת הזמן שלנו, מגלה מחקר BIU
"תפיסת הזמן משתנה כתוצאה מחשיפה לטראומה, ומאז 7 באוקטובר היא נחווית לא רק ברמה האישית אלא גם ברמה הקולקטיבית", הציעו החוקרים.
חשיפה אישית או סתם כאזרח לאירועים טראומטיים עלולה לשבש את תפיסת הזמן שלנו, כך עולה ממחקר חדש באוניברסיטת בר-אילן (BIU) ברמת גן.
המאמר, שפורסם זה עתה בכתב העת Psychological Trauma: Theory, Research, Practice and Policy תחת הכותרת "התפקיד הכפול של תפיסת זמן אצל אנשים חשופים לטראומה: סקירה מושגית", מציג סקירת ספרות תיאורטית נרחבת מטרתה להמשיג ולבסס הבנה תיאורטית חדשה לגבי הקשר בין חשיפה לטראומה, שיבוש בתפיסת הזמן ותסמינים קליניים.
את המחקר הובילה חוה טרייטל כחלק מתזה לתואר שני בהנחיית היועצת פרופ' עינת לוי-גיגי מהפקולטה לחינוך של BIU והמרכז הרב-תחומי לחקר המוח של גונדה (גולדשמיד).
"נראה שנושא תפיסת הזמן משתנה כתוצאה מחשיפה לטראומה, ומאז 7 באוקטובר הוא נחווה לא רק ברמה האישית אלא גם ברמה הלאומית-קולקטיבית", הציעו החוקרים.
הבנה חדשה של זמן להתמודדות עם טראומה
הפתרון המוצע שלהם הוא לאמץ הבנה מחודשת של תפיסת זמן שיכולה לסייע בהקלת תסמינים פוסט טראומטיים ללא צורך בעיבוד ישיר מחדש של תוכן טראומטי.
"היכולת לתפוס זמן מאפשרת לנו להסתנכרן עם הסביבה שלנו מבחינה התנהגותית ורגשית, כמו גם להעריך את הסכנה ואת היכולת שלנו להתמודד איתה", כתבו. "תפיסת הזמן משפיעה עלינו בשתי דרכים מקבילות. מצד אחד, חוויות שונות מכתיבות את תפיסת הזמן שלנו. חוויות חיוביות חולפות מהר מאוד (לדוגמה, אנחנו לא סתם אומרים 'הזמן טס כשאתם נהנים' או מרגישים שחופשה מסתיימת מהר מדי - אנחנו מתכוונים לזה).
אבל חוויות שליליות מאטות את תפיסת הזמן שלנו - למשל, כששואלים אנשים כמה זמן עבר מאז שהזעיקו אמבולנס עד שהגיע, הם בדרך כלל נותנים הערכה שגויה וחושבים שחלף יותר זמן ממה שעבר".
מצד שני, תפיסת הזמן מכתיבה את סוג החוויה, המשיכו החוקרים. "כשאנחנו מרגישים שהזמן עובר מהר, אנחנו נוטים לתייג את החוויה כטובה וחיובית. זה קורה כשאנחנו שקועים במשהו שזורם בצורה חלקה. כשנראה שהזמן לא עובר, לרוב נסמן את החוויה כשלילית (לדוגמה, 'הייתי תקוע שעות בפקק, או חיכיתי שעות בתור, איזה סיוט'); תחושת הזמן המתמשך כשלעצמה יוצרת ומעצימה רגשות שליליים קיימים.
המחקר מראה כיצד תפיסת הזמן עשויה להשפיע על התפתחותם של סימפטומים פוסט טראומטיים באמצעות שני מסלולים מקבילים. ראשית, בשל התפקיד הכפול של הזמן, אירועים טראומטיים גורמים להפרעה ומאטים את תפיסת הזמן שלנו. הערכיות השלילית שלהם משפיעה על החוויה שלנו (כל יום נראה כמו שבוע), והפעם ההתרחבות מעצימה את התחושות השליליות.
שנית, המוח שלנו מקודד אירועים טראומטיים באופן יסודי ומכאן שכל אלמנט עלול לעורר רגשות שליליים ולהאט את תפיסת הזמן שלנו. באופן ספציפי, אירועים חיוביים מקודדים בצורה הוליסטית. לדוגמה, אם נהנינו מארוחת ערב משפחתית, היינו זוכרים את האירוע כולו - אנשים, מיקום, ריח, שעה ביום - כמכלול. בסך הכל, אירוע זה קשור לתחושה חיובית.
הבנת איך המוח מגיב לטראומה
עם זאת, אירועים טראומטיים מקודדים באופן יסודי - כך שאם היינו צריכים לשהות במקלט במשך שעות רבות, כל מרכיב בחוויה הזו (מבנה המקלט, הריחות והצלילים) קשור באופן עצמאי לטראומה השלילית שלנו -רגשות הקשורים. לכן, כל אלמנט עשוי לעורר אותו גם בהיעדר היסודות האחרים.
זה עשוי להסביר מדוע ילדים שנאלצו לשהות שעות רבות במקלט במהלך הפיגוע ב-7 באוקטובר עלולים לפתח חשש להיסגר בחדרים קטנים - גם אם הם מודעים לבטיחותם - ומדוע חיילים שחוזרים משדה הקרב עשויים להרגיש. חרדים כשהם שומעים זיקוקים - גם אם הם בטוחים בעיר הולדתם.
חדר בעל מבנה קטן או צלילים חזקים הם שניהם גירויים ניטרליים, אך מכיוון שהם גם היו חלק מהחוויה הטראומטית, הם קשורים לתגובה הטראומטית ועשויים לעורר אותה באופן עצמאי, גם במצבים בטוחים.
יחד, עלולה להיווצר האטה כרונית בתפיסת הזמן, דבר המשמש קרקע פורייה להתפתחות תסמינים פוסט-טראומתיים הנמשכים לאורך זמן, הציעו המחברים.
לאחר החשיפה לטראומה, שני המנגנונים הללו יוצרים מלכודת אכזרית לפיה אירועים טראומטיים ונייטרליים ממשיכים לשבש את תפיסת הזמן שלנו. במצב זה, גם ללא חשיפה נוספת לאירועים טראומטיים, המציאות צבועה בצבעים קודרים. כל חוויה, ניטרלית ככל שתהיה, מקבלת גוון טראומטי ומשחזרת את התחושות השליליות מהאירוע הראשוני. זה מעודד היווצרות של תסמינים פוסט טראומטיים נוספים הנמשכים לאורך זמן.
התערבות קלינית ממוקדת המאפשרת פיתוח מודעות לזמן ולהפרעותיו עשויה להיות מסלול התערבות חדשני המאפשר הקלה בתסמינים פוסט טראומטיים ללא צורך בחשיפה חוזרת לתכנים רגשיים הקשורים לחוויה הטראומטית, הסבירו.
כתוצאה מהמחקר שלהם, חברי הצוות של BIU מציעים להשתמש בהתערבות קלינית המבוססת על מודעות מטה-קוגניטיבית שנמצאה כבעלת השפעה חיובית על תפיסת זמן ומפחיתה תסמינים פוסט-טראומתיים.
מודעות מטה-קוגניטיבית כוללת למידה מחודשת כיצד להעריך זמן, מה שמאפשר להפחית שיבושים בתפיסת הזמן המאפיינות אנשים במהלך ואחרי חשיפה לטראומה. המחקר מציג לראשונה ממצאים המעידים כי לשיטה זו יש פוטנציאל להקל על תסמינים פוסט טראומטיים, כגון אימפולסיביות או תוקפנות, ללא צורך בעיבוד מחודש וישיר של התכנים הטראומטיים.
"אפשר לטעון שהטראומה של 7 באוקטובר יצרה האטה בתפיסת הזמן, כזו שכל יום מרגיש כמו נצח. אפילו עכשיו, שלושה חודשים אחרי אותו יום נורא, תפיסת הזמן עבור רבים מאיתנו נותרה מעוותת. מצד אחד, נראה שחווינו את זה רק אתמול, ומצד שני, יש תחושה שהמלחמה הייתה כאן תמיד, וקשה לזכור ולהתחבר לאירועים שהתרחשו לפני המלחמה. קשה גם להבין שלמרות שמדובר במצב מתמשך, הוא גם מוגבל בזמן", אמרה לוי-גיגי.
תשומת לב מודעת לחלוף הזמן עשויה לעזור. לדוגמה, ספירה רציפה של הימים שבהם החטופים הוחזקו בשבי בעזה עוזרת לנו למקם את האירוע הטראומטי ולמדוד בצורה מדויקת יותר את המרחק שלנו ממנו, הם הציעו.
תרגילים נוספים שיכולים לעזור כוללים הפניית תשומת לב מודעת לתקופות ביום – למשל, שעון שמצלצל כל שעה ועוזר לנו לתפוס במדויק זמן, או השוואה בין התקופה שחלפה לחוויה של תקופות בעלות משך דומה (למשל, הזמן שחלף מאז השביעי באוקטובר זהה בערך לזמן שבין סוף שנת לימודים אחת לתחילתה של שנת לימודים אחרת).
לבסוף, הסתכלות על התקופה מנקודת מבט היסטורית רחבה, על ידי השוואת המלחמה הזו למלחמות אחרות לאורך ההיסטוריה וההבנה שחלק מהן גם היו ארוכות אבל, בסופו של דבר, הן הפכו לנקודות על ציר זמן. בדומה, המלחמה הנוכחית תהיה גם קטע ברור וקצר יחסית בתולדות האנושות ומדינת ישראל ובתוך ניסיון חייו של האדם.
-
17:45
-
17:24
-
17:10
-
16:47
-
16:32
-
16:16
-
15:50
-
15:32
-
15:15
-
15:00
-
14:41
-
14:21
-
14:05
-
13:45
-
13:30
-
13:13
-
12:47
-
12:30
-
12:12
-
11:47
-
11:32
-
11:15
-
10:50
-
10:32
-
10:15
-
10:00
-
09:42
-
09:25
-
09:09
-
08:47
-
08:32
-
08:15
-
22:00
-
21:30
-
21:14
-
20:47
-
20:32
-
20:15
-
20:00
-
19:47
-
19:32
-
19:15
-
19:00
-
18:15
