היכאם מואטדיד: "המבצע נגד איראן מסמן איפוס קווים אדומים במזרח התיכון"

Thursday 05 March 2026 - 14:30

בעט: Azzat Manal

היכאם מואטדיד: "המבצע נגד איראן מסמן איפוס קווים אדומים במזרח התיכון"

בעוד המתיחות במזרח התיכון גוברת בעקבות המבצע הצבאי המשותף של ארצות הברית וישראל נגד אתרים איראניים, נראה כי האיזון האסטרטגי של האזור עובר עיצוב מחדש. בין תגמול איראני, שיבושים במפרץ וחששות לגבי נתיבי אנרגיה עולמיים, המשבר חורג כעת ממסגרת עימות דו-צדדי. כדי לפענח את ההשלכות הגיאופוליטיות, הכלכליות והדיפלומטיות של הסלמה זו, היכאם מואטדיד, מומחה לאסטרטגיה פוליטית, מציע את ניתוחו.

כיצד אתה מנתח את השפעת המבצע הצבאי המשותף של ארה"ב וישראל נגד איראן, במיוחד לאחר התקיפה נגד אתרים איראניים?

המבצע המשותף מסמן שינוי איכותי בטיפול בנושא האיראני. אנו עוברים מאסטרטגיה של בלימה עקיפה - סנקציות, תקיפות מוגבלות, לוחמת צללים - להדגמה של כפייה גלויה המכוונה ליכולות האסטרטגיות של איראן. איתות זה אינו מכוון אך ורק כלפי טהרן; הוא מכוון גם כלפי בעלות ברית אזוריות, ומאשרר מחדש את אמינות ההרתעה האמריקאית לאחר שנים שנתפסו כהססניות. במונחים דוקטרינליים, זה מייצג איפוס של הקו האדום.

עם זאת, כל תקיפה בתשתית רגישה משנה את הפסיכולוגיה האסטרטגית של היריב. איראן, שתופסת את עצמה כעת כמעורבת בעימות קיומי, עשויה להעדיף אסטרטגיה של הסלמה אסימטרית ממושכת ולא עימות ישיר. לפיכך, ההשפעה האמיתית אינה נמדדת אך ורק על ידי נזק חומרי, אלא על ידי שינוי החישובים האסטרטגיים של איראן: כאשר הישרדות המשטר נכנסת למשוואה, הרציונליות הופכת מורכבת יותר, לא לא רציונלית, אלא רחבה יותר.

לדעתי, מבצע זה מגדיר מחדש את ארכיטקטורת הביטחון האזורית. הוא מגבש את הציר וושינגטון-תל אביב, תוך שהוא מאלץ את המעצמות המתווכות - מדינות המפרץ, טורקיה ואפילו אירופה - להבהיר את עמדותיהן. ההשפעה המערכתית משתרעת אפוא מעבר לזירה האירנית: מאזן ההרתעה במזרח התיכון עובר עיצוב מחדש, עם השלכות מתמשכות על הקרנת הכוח האמריקאית.

עם התגובה האיראנית, סגירת מיצרי הורמוז וההתקפות במספר מדינות המפרץ, מהן לדעתך ההשלכות הכלכליות והגיאופוליטיות העיקריות על האזור ומעבר לו?

סגירת מצר הורמוז, אפילו חלקית, מהווה נשק גיאו-כלכלי מרכזי. מסדרון זה מרכז חלק משמעותי מזרימת האנרגיה העולמית; שיבושו מוביל בהכרח לעלייה במחירי הנפט, עלייה בפרמיות ביטוח ימי ותנודתיות מוגברת בשווקים הפיננסיים. ההשפעה אינה מוגבלת ליצרנים ויבואנים ישירים: היא משפיעה על שרשראות האספקה הגלובליות, ומחייה לחצים אינפלציוניים.

מנקודת מבט גיאופוליטית, איראן שואפת להפוך את עלות הסכסוך לבינלאומית. על ידי הרחבת זירת התקיפות למפרץ, היא מטילה משוואה עדינה על מדינות צד שלישי: נייטרליות זהירה או יישור ביטחוני מוגבר עם וושינגטון. אסטרטגיה זו שואפת לפצל את החזית היריבה על ידי יצירת לחץ פנימי על הממשלות המעורבות, במיוחד אלו שתשתית האנרגיה שלהן הופכת לפגיעת.

בטווח הארוך יותר, רצף אירועים זה עלול להאיץ את שינוי תצורתם של נתיבי אנרגיה ואת ההשקעה בחלופות למפרץ. מעצמות אסיה, התלויות במידה רבה בנפט העובר דרך מצר הורמוז, יכולות לחזק את נוכחותן הימית או לגוון עוד יותר את שותפויותיהן. לפיכך, אירוע ספציפי זה עלול לזרז שינוי מבני בגיאופוליטיקה האנרגטית העולמית.

איזה תפקיד יכולה למלא הקהילה הבינלאומית, ובמיוחד מועצת הביטחון של האו"ם, בניכוי ההסלמה הצבאית הזו?

מועצת הביטחון של האו"ם נותרה הפורום היחיד בעל לגיטימציה אוניברסלית למסגר באופן חוקי את תהליך הדה-הסלמה. עם זאת, יעילותה תלויה ברמת הסכמה מינימלית בין חבריה הקבועים. בהקשר של יריבויות גוברות בין מעצמות גדולות, האו"ם בקושי יכול לכפות פתרון, אך הוא יכול לבנות מרחב משא ומתן רשמי, על ידי קביעת פרמטרים להפסקת אש ומנגנוני אימות.

דיפלומטיה רב-צדדית יכולה להתקדם גם בשלבים: הפסקת אש טכנית, אבטחת נתיבי ים וחידוש שיחות גרעיניות במתכונת רחבה יותר. הניסיון מראה שסכסוכים בעצימות גבוהה דורשים ערוצים מקבילים, רשמיים ודיסקרטיים כאחד. מדינות המקיימות יחסים עם שני הצדדים יכולות למלא תפקיד מתווך אסטרטגי, ולהפחית את הסיכון לאי הבנות צבאיות.

אני מאמין שהקהילה הבינלאומית יכולה לפעול על סמך תמריצים כלכליים. משטרי סנקציות, ערבויות ביטחון ותמריצים לשיקום הם מנופים רבי עוצמה. הפחתת הסלמה אינה נובעת אך ורק מלחץ; היא דורשת אסטרטגיית יציאה מכובדת עבור כל שחקן. ללא אופק פוליטי אמין, הפסקת מעשי האיבה נותרת שברירית.

כיצד אתה תופס את התפתחות היחסים בין איראן, ישראל ובעלות בריתן, והאם יש דרך ריאלית לשלום בר קיימא?

היחסים בין איראן לישראל בנויים על ידי היגיון של עוינות מערכתית, המונעת משיקולים אידיאולוגיים וביטחוניים. ההסלמה הנוכחית מחזקת את הקיטוב של הבריתות: מצד אחד, ציר מאוחד סביב ארצות הברית; מצד שני, רשת של שותפים ושחקנים לא-מדינתיים הנמשכים סביב טהרן. דו-קוטביות זו מצמצמת את המרחב לפשרה מיידית.

עם זאת, ההיסטוריה האסטרטגית מלמדת אותנו שהיריבויות העוצמתיות ביותר מייצרות בסופו של דבר צורות של ייצוב עקיף. דטנט מתמשך ידרוש הגדרה מחדש של קווים אדומים הדדיים ומגבלה רשמית של יכולות הנתפסות כחיוניות, במיוחד בכל הנוגע לנשק גרעיני וטילים בליסטיים. ללא מנגנון בקרה מקובל הדדית, ההרתעה תישאר לא יציבה.

הדרך הריאליסטית אינה טמונה בפיוס אידיאולוגי, אלא בדו-קיום מזוין מוסדר. זה ידרוש מעורבות של גורמים המסוגלים להציע ערבויות אמינות, כמו גם הכרה שבשתיקה בכך שעלות המלחמה הכוללת עולה על הרווחים האסטרטגיים. בסופו של דבר, יציבות במזרח התיכון לא תנבע מניצחון מוחלט, אלא מאיזון מוסכם, גם אם לא מושלם, בין מעצמות יריבות.