לאחר COP30, יום האקלים העולמי משמיע את האזעקה: נדרשת פעולה דחופה

16:15

ה-8 בדצמבר מציין מדי שנה את יום האקלים העולמי, תזכורת חגיגית למצב החירום האקלימי ולצורך בפעולה מהירה וקולקטיבית. אירוע השנה מתקיים שבועיים בלבד לאחר סיום COP30, שנערך בברזיל, ומדגיש את היקף האתגרים העומדים בפני מדינות רבות, ובמיוחד מדינות מתפתחות.

מאז פסגת האקלים הראשונה שנערכה בברלין בשנת 1995, העולם עשה כברת דרך ארוכה לקראת פיתוח מדיניות אקלים, שהסכם פריז משנת 2015 נותר אבן הפינה שלה. הסכם זה שואף להגביל את עליית הטמפרטורות העולמיות לפחות מ-2 מעלות צלזיוס בהשוואה לעידן הטרום-תעשייתי. עם זאת, ההתקדמות שנעשתה נותרה אינה מספקת כדי לבלום את משבר האקלים, שתוצאותיו פוגעות קשות במיוחד במדינות בדרום הגלובלי.

שינויי האקלים מחריפים את אי השוויון האנושי, הסביבתי והכלכלי, במיוחד באפריקה ובמדינות איים קטנות ומתפתחות. בצורות מתמשכות, גשמים שוטפים וגלי חום קיצוניים: תופעות אלה פוגעות בביטחון התזונתי ומפחיתות את התפוקה החקלאית, ומכניסות מיליוני אנשים לקשיים גדולים יותר. בכמה אזורי חוף במערב אפריקה, סחף חופי כבר מאלץ אלפי תושבים לברוח מבתיהם, בעוד שיטפונות ומפולות ממשיכים לגבות חיים ולהרוס תשתיות חיוניות.

מדינות אי הן גם בין האזורים החשופים ביותר. גובהן הנמוך, ריכוז האוכלוסייה הגבוה באזורי החוף ותלותן במגזרים פגיעים כמו תיירות ודיג מציבות אותן בחזית הסיכונים האקלימיים. עליית מפלס הים, המלחת מי התהום ותדירותם הגוברת של הוריקנים אלימים מאיימים ישירות על הישרדותן הכלכלית, החברתית והסביבתית.

ממשלות מדינות אלה חייבות להקצות תקציבים הולכים וגדלים לניהול אסונות, מה שמחמיר את פגיעותן הכלכלית. יבוא מזון מוגבר, הרס תשתיות ועומס על שירותים ציבוריים מגדילים עוד יותר את הנטל הפיננסי שלהן. באירוניה טרגית, מדינות אלה הן בין הפחות אחראיות לפליטות גזי חממה עולמיות.

COP30 השיגה התקדמות מסוימת, במיוחד בכל הנוגע למימון הסתגלות ויישום מנגנון לכיסוי הפסדים ונזקים הקשורים לאקלים. עם זאת, היא גם הדגישה פילוגים פוליטיים עמוקים. המחלוקת העיקרית נוגעת לעתידם של דלקים מאובנים: מספר מדינות מייצרות וצורכות חסמו את אימוץ לוח זמנים ברור להפסקת פליטות פחמן, מה שיצר אי ודאות סביב מקור הפליטות העיקרי בעולם.

ביום האקלים העולמי הזה, מסקנה אחת היא בלתי נמנעת: הכלים קיימים, כמו גם המנגנונים לדיאלוג, אך הם נותרים לא מספיקים ללא רצון פוליטי קולקטיבי חזק. עתיד האקלים יהיה תלוי ביכולתן של מדינות לשלב אמביציה, מימון ופעולה מהירה. בלעדיהם, ההתחייבויות יישארו הצהרות בלבד, שאינן מסוגלות לרסן משבר שכבר מאיים על יציבותם של מיליוני חיים.